1977 – שנת המכבייה ( חלק ב )
בדמינטון היסטורי במכביה ה-10
גולת הכותרת של 1977 היא,כמובן, ההשתתפות הראשונה שלנו במכביה – מכביה ה 10.
ברור שהשתתפות זו יצרה צורך דחוף להקים נבחרת ישראל. קיבלתי על עצמי את המשימה ונהיתי מאמן נבחרת ישראל הראשון בבדמינטון . הייתי גם שחקן בה, לכן שימשתי,למעשה, כמאמן-שחקן.
לא הייתה לנו מסגרת מובנת וקבועה לאימונים, אך היותנו חלק מין המשלחת הישראלית למכביה עזרה לנו רבות לקבל אולם, כדורים, תנאים מינימאליים ויכולנו להתאמן.
בסוף הרכבתי נבחרת. זו הייתה תערובת מיוחדת במינה של עולים חדשים וצברים: 3 עולים מברה"מ – ויקטור יוסים, מיכאל שניידמן ופינחס אלישע ו-3 ילידי הארץ בני 14-16 – ניסים דוק, יצחק סרויה ויהודה בן שימול. בנבחרת נשים הופיעו עולות חדשות מאנגליה, הולנד ודרום אפריקה – פלומה רייכברט, ויוויאן מארוביץ, קרול סילמן ודיאן לוי ויחד איתן צבריות חיה גרינשטיין והנערה פנינה בן שושן.
זכינו גם לחשיפה בתקשורת. אין לצפות שתקשורת אז הייתה מקצועית יותר מאשר היום. כמובן, כתבו בדמינטון עם ג ו,כמובן, שכתבו עם הרבה שגיאות וסילופים. למשל, בראיון איתי לא אמרתי שאני מצפה לשלל מדליות, אך כתבו כך. ברור שלא יכולתי לצפות להישגים גדולים, הרי הינו רק בתחילת הדרך. ואכן זכינו במדליה אחת בלבד ,מדלית ארד. אך זאת הייתה מדליה הראשונה לישראל במשחקי מכביות!
אירועה מיוחד במינו, כמו מכביה, יוצר הרבה התרגשויות ורגעים מיוחדים שזוכרים אותם כל החיים. באופן אישי הייתי מאד גהה בכך, שלקחתי חלק פעיל בהתפתחות בדמינטון בארץ והצלחנו ללכד שחקנים-יהודים שעלו ארצה מפינות שונות באולם. אבל יותר מכך הייתי גהה שהצלחנו לגרום לצברים ליהנות מין המשחק ולהביא אותם לרמה בינלאומית ובזמן קצר כל כך! כשה עמדנו באצטדיון בטכס הפתיחה אמר לי ניסים דוק : " אם לא אתה וג'ף היינו מגיעים לזה?!". דבריו ריגשו אותי מאד ומרגשים עד היום,כאשר אני נזכר בהם.
התרגשות אישית נוספת שלי הייתה בזמן ניגון ההמנון. עולה חדש מברית המועצות – עם כל המשמעויות שבכך- עומד בשורות משלחת ישראל, כנציגה באלימפיאדה של יהודים ומנגנים את המנונה של מדינת ישראל! הרגשתי שמנגנים את ההמנון לכבודי ובשבילי! אני מניח, שגם ניסים הרגיש כך. הרגשה כזאת, חוויה כזאת לא שוכחים לעולם!
הזכייה באותה מדליה היחידה הייתה בזוגות מעורבים. גם בזכייה זו יש סיפור מעניין.
מספר חודשים לפני המכביה ציפור קטנה לחשה לי באוזן שהגיע ארצה מדרום אפריקה שחקנית טובה והיא התמקמה בקיבוץ מעגן מיכאל, השוכן לא רחוק מפרדס-חנה. נסעתי לשם ומצאתי אותה. הזמנתי אותה לשחק בפרדס-חנה,היא נסעה איתי והתברר שאכן היא שחקנית טובה מאד. אחרי שמייק רפופורט עלה ארצה הוא סיפר לי שדיאן לוי הייתה בת זוגו במשחקי זוגות מעורבים בדרום אפריקה. אבל מייק הגיע אחרי המכבייה. שיחקתי עם דיאן באליפות ישראל וניצחנו. החלטנו לשתף פעולה במשחקי מכביה והצלחנו לזכות בארד. אגב דיאן שיחקה רק זוגות מעורבים, היא לא בדיוק הסבירה מדוע, הרי אז לא הייתה התמקצעות בסוג אחד של תחרויות. בוודאי לא אצלנו. רק אחרי שמשחקים הסתיימו התגלע העניין – דיאן הייתה בחודש רביעי להריונה. ניתן להגיד ששיחקנו בשלישיה. לצערנו אחרי הלידה דיאן הפסיקה לשחק.
תחרות זו נחרטה בזיכרוני גם מבחינה ספורטיבית. בחצי גמר התמודדנו עם זוג משבדיה – אווה אונגליק, ואשר עלתה ארצה אחרי המכביה, ובן זוגה אנגלהרדט. המשחק הייה מותח לעורך כל הדרך, ניקודה-ניקודה. הפסדנו במערכה שלישית בתוצאה 18:17. למרות להפסד אני חושב שזה הייה משחק הטוב בחיי,כי מאד רציתי לזכות במדליה עבור ישראל.
במשחק על מקום השלישי מול אחים קאופמן מדנמרק קרה דבר שניתן ללמוד ממנו הרבה. משחק הייה שוב מתוח,שוב נקודה-נקודה. בסוף המערכה השלישית לא הצלחתי להחזיר מספר הנחתות לפינה השמאלית שלי. בלהט המשחק לא קלטתי מה קורה. להזכירכם, באותם הזמנים למאמן או למישהו אחר אסור הייה לתת עצות לשחקן. היית לבד במלאכה. למזלי ויקטור ישב לא רחוק וכשה התקרבתי לכוונו לחש לי "זוז שמאלה". אני חושב שזה הדבר שהכריע, זזתי שמאלה, לקחתי 2 הנחתות הבאות וניצחנו את המשחק. סיפור זה מדגים כמה שדברים קטנים במשחק יכולים להיות חשובים. כדאי לשחקנים צעירים לזכור שמבחוץ לפעמים רואים דברים שלא רואים מבפנים וכדאי להקשיב לעצות מאמן או חבר מנוסה.
