מהרהוריו של שחקן בדמינטון "צעיר" מבוגר

התחלתי לשחק בדמינטון לפני שלוש וחצי שנים בגיל 42 לערך לאחר שנים רבות בהן שיחקתי טניס, יום אחד ראיתי מודעה על פתיחת חוג בדמינטון בחדרה, נזכרתי מיד איך שיחקתי בילדותי בחצר ביתי עם אחי, ומיד הרמתי טלפון, מהחוג הזה לא יצא דבר, אבל הרעיון אחז בי חזק והחלטתי שלא להרפות, זכרתי כי בעת שרותי הצבאי היה איתי שחקן מפרדס חנה ששמו קובי פלינקר, ועשיתי מעשה, נכנסתי לאינטרנט והקשתי בדמינטון ומיד מצאתי את הכתובת והטלפון של המועדון באור עקיבא ומכאן הדרך היתה קצרה אל האולם באור עקיבא.

בהתחלה עוד הצלחתי לשלב בין השניים אך מהר מאוד נשבתי בקסמו של משחק הבדמינטון, עוד קסמה לי העובדה שהוא משוחק באולם וקיומו אינו מותנה בגחמות מזג האויר. תחילה שיחקתי באופן חובבני, אבל ידעתי שעליי לעשות הכל כדי להשתפר ולהצטרף למשחקי הליגה, ואכן כך עשיתי, לאחר חצי שנה של פעילות הצטרפתי לקבוצת אור עקיבא המשחקת בליגה הארצית ונעשתי שחקן פעיל, חיי כשחקן אינם קלים משום שלא פעם אני משחק מול נערים צעירים, קליי רגליים, אשר למדו או לומדים בדמינטון באופן מקצועי וההתמודדות מולם קשה לי, מנגד נמצאים בענף הרבה שחקנים מבוגרים, יוצאי חבר המדינות, אשר כושרם אינו טוב, אך הם למדו לשחק בדמינטון בצעירותם ויסודות המשחק ומיגוון החבטות ידועים להם היטב ועל כן גם המשחק מולם לא קל.

החלטתי להתמודד גם עם הבעיה הזו ולאחרונה הצטרפתי לאימוני הקבוצה הצעירה ואני מתאמן איתם בחודשיים האחרונים 4 פעמים בשבוע ולומד את יסודות הענף בגיל 46.

מכאן אתם למדים ידידי הספורטאים, כי הכל בראש, איני אומר שאני יכול להוות את אחד משחקניי העתיד של הבדמיטון בישראל, אך כל עוד קיים הרצון להתפתח ולהשתפר בספורט ובכל תחום כדאי לנסות ולמצות, כשהשמים הם הגבול, אני שומע כל הזמן סביבי אנשים שאומרים, מה בגילך כבר אי אפשר להשתפר ואני טוען שתמיד אפשר, אולי יותר לאט, אבל עם משמעת ונחישות וכוח רצון השמים הם הגבול.

אני מאוד אוהב את הענף וגם תורם לו על חשבון זמני במסגרת ועדת ליגה וגביע ואני תקווה שאוכל להמשיך ולשחק עוד שנים הרבה, ושהענף ימשיך להתפתח וגדול